האיש ששכח את עתידו

"צריך לטפל בפצע פתוח, אחרת הוא יזדהם והמצב יחמיר, אתה בוודאי יודע זאת."
"המחשבות הורגות אותנו."
"גם החיים."
 
צעירה חביבה מבחינה בזוג קשישים ישובים על ספסל, סמוך למסעדה שבה היא עובדת. השניים נראים מסכנים ומנותקים, חסרי בית, חסרי זמן, ריקים. כדי למלא קמעה את נפשה, היא מגישה להם שקית נדבה, מעט דברי מאכל בתוכה.
סיפור חייהם נחשף ונפרס על פני העבר, ההווה והעתיד.
מהי התרומה שלהם עבורה? עבור עצמם? 
 
"שלא כמו עוברי האורח, הם היו מלאי רעל עצמי שהציף את גדות חלל גופם הכווי. היא רצתה לדעת אותו, הוא לא היה מעוניין שתחשוף ממנו עוד. רזי שתיקתו צרבו את עורה. היא נותרה מגורה, פצועה, כיווצה את ליבה, עד שחרך קטנטן ממנו נחשף בלחייה. 
בינתיים, על הספסל, אין בנמצא די מזון שיכול להרוות את צימאון נפשם הדואה בין שתי הבנות שנמלטו ושהתנודדו בדד, ועודן ממתינות, משורגות בפרזולי הפלדה של פריז הנאה. 
מילה לא נאמרה בינו לבינה. 
לא היה צורך בכך. היא לא רצתה, והוא...
הוא לא היה." 
 
עודד וולקשטיין (סופר, מתרגם, עורך ספרותי ומבקר ספרות):
"בפשטות רבה, מאוד אהבתי את הספר. יש בו איזה תו בלתי מתפשר של אידיוסינקרטיות: יוסי נוגע בחיים ביושר צוחק, שפורע בשקט ובהתמדה חלק גדול מנימוסי השולחן הנוהגים בפרוזה הישראלית. המעברים בין רמות המציאות והלשון מסחררים, מפתיעים-תדיר; יש בכתיבה של יוסי משהו שמסרב לכל ביות. הוא מרשה לחיים להגיש את סעודת האביונים שלהם במחוות נדיבות, בקול צרוד וחם. ומדי כמה שורות, מבין הטלאים, פורץ גייזר קטן של יופי."