“פתח דבר” נפלא שגורם לך רק לרצות ולשקוע בתוך הספר גורם לך, בדיוק כמו לבוני לרצות לחיות. הקריאה בספר עצמו היא לא קלה, כביכול 127 עמודים זה בקושי שעה על הספה בסלון מבחינתי. אבל הספר הקצר הזה לקח לי קרוב לחודשיים לסיים אותו.

פרקים מסוימים קראתי תוך דקות בודדות ופרקים אחרים עזבתי אותם באמצע עם תחושת מועקה וכאב קשה בחזה ולקח לי עוד כמה ימים ולפעמים כמה שבועות כדי להושיט את היד ולחזור לפתוח מחדש בפרק שנטשתי. באמצע התחלתי וסיימתי עוד ספרים רבים. לקח לי מעל שבוע לאחר סיום הקריאה בספר כדי לכתוב עליו.

בוני בסך הכל רוצה לחיות את החיים, הוא מנסה, הוא ננטש על ידי הוריו בגיל 9 (שום ספויילר זה כתוב בתקציר הספר)המעשה הלא נתפס הזה משאיר אצלו צלקת עמוקה וכל פעם שהוא מנסה להתקדם קדימה, העבר שלו מוצא מחדש את הדרך החוצה לשבש, להכאיב, לסקל.

כאמא לילדים צעירים הספר נגע בי באופן אישי, אני מוצאת את עצמי המון פעמים תוהה על עומק ההשפעה של מעשי, מילותי, החלטותי על עתיד ילדי גם כשאני כבר לא אהיה כאן והספר הזה מנסה לשים מין מראה מול הפנים - זמן לעצירה וחשיבה על העתיד.

הנה רק דוגמא אחת לפסקה שהצליחה בכמה משפטים בודדים להכניס אותי לסערת רגשות ומחשבות, יוסי עובדיה הצליח לרגש תחילה ואז עד סופה של הפסקה עצב גדול התנחל בפנים. עמ’ 73: “יום הגיוס של בוני ללוחמי הים, היבשה והאוויר, שייטת 13, היה יום עצוב עבורו. הוא רצה שהוריו יהיו שם, יחד איתו. לא בשביל שיתרגשו ויזילו דמעה על הבן המיוחד שהצליח לעבור את אחד הגיבושים הקשים ביותר…בוני רצה שהוריו יהיו שם כדי להכאיב להם….מעצם הצלחתו, חרף נטישתם אותו”.